לרכּוֹב או לרכַּב? | מילון אבניאון

הצורה התקנית היא לרכּוֹב (כמו "ללמוד") ולא לרכַּב (כמו "לשכב"), משום שכך נמצא בכל מקורותינו.

הצורה היא שם הפועל של רָכַב. מאחר שצורת העתיד של הפועל היא ירכַּב (בתנועת A) ולא ירכּוֹב (בתנועת O), רבים סבורים שגם שם הפועל נוהג כך – בתנועת A  -ושלכן יש לומר לרכַּב. אלא שאם נבחן את שם הפועל בפעלים אחרים שצורת העתיד שלהם היא כמו ירכַּב (כלומר בתנועת A), נגלה ששם הפועל נוטה אחרת – בתנועת O: צורת העתיד של לָמַד היא ילמַד, אבל שם הפועל הוא ללמוד (ולא ללמַד); כך גם צורת העתיד של בָּחַר היא יבחַר, אבל שם הפועל הוא לבחור (ולא לבחַר); וצורת העתיד של גָּדַל היא יגדַל, אבל שם הפועל הוא לגדול (ולא לגדַל). יש רק שם פועל אחד שאינו נוהג כך: שָׁכַב. בעתיד ישכב (בתנועת A) וגם שם הפועל בתנועת A - לשכַּב.

מעניין שבלשון חז"ל יש צורות שם פועל נוספות מלבד לשכַּב שנוטות בתנועת A, כלומר כמו הפועל בעתיד. בהגדה של פסח, למשל, אנחנו מוצאים את הבן ש"אינו יודע לשאַל" (ולא לשאול), בדומה לצורת העתיד ישאַל. אבל שם הפועל של רָכַב אינו נוהג כך, ונמצא גם בלשון חז"ל את הצורה לרכּוב דווקא, כגון: "אסור לרכוב על גבי פרדה מקל וחומר" (כלאים ה, ו).

אם כן, המקורות מצביעים על הצורה לרכּוב בלבד, ולא נמצא בהם את הצורה לרכַּב. ועל פי המצוי במקורות יש לנהוג גם בימינו.