למלֵא או למלוֹת? | מילון אבניאון

הצורה התקנית היא למלֵא ולא למלוֹת.

מקור הטעות בצורה *למלות הוא בלבול בין שתי קבוצות של שורשים: שורשים שמסתיימים באות א (כמו מ-צ-א, מ-ל-א, ד-כ-א) ושורשים שמסתיים באות ה, שהיא בעצם תחליף של האות י (כמו ק-נ-ה, ב-נ-ה, ר-א-ה). המשותף לשתי הקבוצות הוא שהאות האחרונה לרוב לא הגויה (היא "אם קריאה"), וגם הרבה מן הצורות של שתי הקבוצות נשמעות אותו דבר (=הגויות באותו אופן): מָצָא אוצר כמו קָנָה בית, מוצֵא כמו קונֶה, נמצָא כמו נקנָה. אבל יש לשתי הקבוצות גם נטיות שונות: הִמציא לעומת הִשווה, מבוטָא לעומת משונֶה. 

כאשר אנחנו מחילים כלל נטייה של קבוצה אחת של שורשים על הקבוצה השנייה, שיש לה כלל אחר, נוצרות צורות שגויות, לשני הכיוונים. לפעמים אנחנו מחילים את הכללים של השורשים שמסתיימים באות א על השורשים שמסתיימים באות ה, ולפעמים להפך.

בצורה השגויה *למלות אנחנו מחילים את הכלל של השורשים שמסתיימים באות ה על השורשים שמסתיימים באות א. שמות הפועל של השורשים שמסתיימים באות ה מסתיימים תמיד ב-וֹת: לקנות, להיבנות, להראות, לגַלות, להתגלות. אבל בשורשים שמסתיימים באות א שמות הפועל הם רגילים: למצוא כמו לקפוץ, להיקרא כמו להיכנס, להמציא כמו להקפיץ, למלֵא כמו לקפֵּץ, להתמלא כמו להתכנס.

לעומת זאת, בצורה השגויה *נראָה לי במקום נראֶה לי (שנקדיש לה רשימה נפרדת), אנחנו מחילים את הכלל של השורשים שמסתיימים באות א על השורשים שמסתיימים באות ה. בשורשים שמסתיימים באות א, הפעלים מסתיימים כמו פעלים רגילים: מוצֵא כמו כותֵב, נמצָא כמו נכנָס, ממציא כמו מכניס, מבַטֵא כמו מכבֵד, מבוטָא כמו מכובָד, מתבטֵא כמו מתכבֵּד. אבל בשורשים שמסתיימים באות ה, הפעלים בזמן הווה מסתיימים תמיד בתנועת E: בונֶה, נראֶה, מַשוֶוה, משַנֶה, משונֶה, משתנֶה. לפי הכלל הזה יש לומר בהווה נראֶה ולא *נראָה.