_ פירוש

פירוש

בֵּן¹ [תנ]

1. הזכר ביחס אל אביו או אל אמו, הן באדם והן בבעלי חיים:
וַיֵּדַע אָדָם עוֹד אֶת אִשְׁתּוֹ וַתֵּלֶד בֵּן (בראשית ד, 24);
2. (בהשאלה) צעיר שלא הגיע לכלל בגרות: כְּתַפּוּחַ בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים (שיר השירים ב, 3);
3. נֵצר בצומח, כגון ענף של גפן
אנגלית: son; junior; scion

דקדוק למילה _

[ש"ע; ז'; בֶּן- וגם בֵּן-, בָּנים, בּנֵי-, בּנו]

ביטויים עם המילה _

← בִּזְכוּת הַבָּנִים אבוֹתֵיכֶם מִתְכַּבְּדִין
← בני אור
← בני אור ובני חושך
← בני אלוהים
← בני אלים
← בני אסנ"ת משגע"ח
← הבן שלי-
← בני ביתו
← בני הנעורים
← בני מעיים

מקור המילה _ (אטימולוגיה)

אכדית. שפה שמית ששימשה במסופוטמיה בשנים 2300 עד 500 לפה"ס והחליפה את השומרית כלשון היום-יומית של האזור. לעתים האכדית נקראת בבלית-אשורית משום שיש לשפה שני דיאלקטים, אבל ההבדל ביניהם זעום. האכדית היא השפה השמית היחידה שנשתמרה בכתב מהתקופות הקדומות ביותר.

מילים נרדפות למילה _

בֵּן
[ש"ע]
1. וָלָד , חָניך , יֶלֶד , יָלוּד , נַעַר , עֶלֶם , צָעיר , רַך בּשָנים , תינוק , תַלמיד [שדה סמנטי: נעוּרים]

2. מסוּגָל ל- , ניתָן ל- , רָאוּי ל- , שֶיֵש לו

3. אִבּן , אָדָם , איש , אנוש , אנָש , און , בַּר , זָכָר , זֶרַע , יורֵש , יָחוּם , יֶלֶד , יָליד , יַנוּקָא , נין , פּרי בֶּטֶן , צֶאצָא , קַדיש , תולָדָה [שדה סמנטי: מִשפָּחה] | ניגודים: אָב, בַּת

4. חַיָיב , מַגיעַ לו

5. יליד , תושָב

6. בּגיל [שדה סמנטי: גיל]
7. שֶגודלו , שֶמידָתו , שֶקומָתו [שדה סמנטי: מידה]

חרוזים למילה _

בֵּין, בֵּן, גִיבֵּן, דִרבֵּן, הִסתַבֵּן, הִתאַבֵּן, הִתגַבֵּן, הִתחַרבֵּן, הִתחַשבֵּן, הִתלַבֵּן, הִתעַצבֵּן, חִרבֵּן, חִשבֵּן, יגַבֵּן, ידַרבֵּן, יחַרבֵּן, יחַשבֵּן, ילַבֵּן, יסַבֵּן, יִסתַבֵּן, יעַצבֵּן, מאַבֵּן, מְגַבֵּן, מְדַרְבֵּן, מְחַרְבֵּן, מְחַשְׁבֵּן, מְלַבֵּן, מַלְבֵּן, מְסַבֵּן, מִסְתַּבֵּן, מְעַצְבֵּן, מִתְאַבֵּן, מַתְבֵּן, מִתְגַבֵּן, מִתְחַרְבֵּן, מִתְחַשְׁבֵּן, מִתְלַבֵּן, מִתְעַצְבֵּן