1.[תמ] טָבוּעַ (בּבוץ, בּמַיִם וכד'), תָקוּעַ: כָּך היה כָּל העולם מָלֵא מַיִם בּמַיִם והארץ שקוּעה בּמַיִם (מדרש רבה שמות טו)
2. [תמ] קָעוּר, בּולט כּלַפֵּי פּנים: שרֹאשו שָקוּעַ (בכורות ז, א)
3. [יב] (בּ-) מרוּכז כולו, תָפוּס בּדַעתו (להִרהוּרים או לעיסוק וכד')
4. [עח] שנָפל לעומֶק: הוא שָקוּעַ בעומק הבור
drowned, sunk
מילון אבניאון - מילון עברי עברי
טעות \ הערה