1.[תנ] חָלוּל, רֵיק בפנים: ״ועביו - ארבע אצבעות נָבוּב״ (ירמיה נב, 21); ״והם נבובים ומנוקבים״ (רש"י ביצה, כב); המקל הזה נָבוּב;
2. [תנ] (בהשאלה) שִטחי, רֵיק מִדַעת, שלא רכש חוכמה והוא בבחינת שוֹטֶה, כגון: אדם נָבוּב: ״ואיש נָבוּב יִלָבֵב״ (איוב יא, 12); ״איש נָבוּב נמשל כזבוב, ריח מור יבאיש״ (רבי אברהם אבן-עזרא); הוא טיפש וראשו נָבוּב;
3. [עח] חסַר תוכֶן, כגון: בּיטוּי נָבוּב: אין נאומו אלא מילים נבוּבות
מילון אבניאון - מילון עברי עברי
טעות \ הערה