חכם פירוש

1. [תנ] שיש לו חוכמה, שיש לו ידיעות, שיש לו שׂכל, נבון, פיקח, מבין:
בן חָכָם ישָׂמח אב ובן כסִיל תוּגת אמו (משלי י, 1); איזהו חָכָם? הרואֶה את הנולד (תמיד לב); החָכָם יודע להסיק דבר מדבר
2. [יב] תואר כבוד למורה הוראה, מנהיג רוחני, רב ספרדי וכדומה: ושכרוּ להם את החָכָם (ספרות ימי הביניים)
3. [תמ] מי שבָּקי בתורה ובהלכה: חָכָם שדן את הדין (תוספתא יבמות ד, ז)
4. [תמ] מלומד, הוגה דעות: חַכמי ישראל אומרים... וחכמי אומות העולם אומרים (פסחים צד, ב)
5. [תנ] אָמָן, מומחה במלאכתו: איש חָכָם לעשות בזהב ובכסיל ובנחושת ובברזל ויודע לפתח פיתוּחים (דברי הימים ב ב, 6)

***

קונה חוכמה, כאמור בפסוק:
"ולמה חָכַמתִּי אנִי אז יֹתֵר" (קוהלת ב, 15)

***

1. נבון, ערוּם, בעל שׂכל, כאמור בפסוק:
"רק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגוי... הזֶה" (דברים ד, 6)
2. בקי, מומחה, כאמור בפסוק: "חָרָש חָכָם יבַקֶש לו..." (ישעיה מ, 20)
3. תואר ליועץ בפקידוּת המלך, כאמור בפסוק: "ויקרא... לחכָמִים וְלַמְכַשְפִים" (שמות ז, 11)
4. יְרֵא שָמַיִם, כאמור בפסוק: "תורת חָכָם מְקוֹר חַיִים" (משלי יג, 26)

***

שורש של הערכים הַחכָּמה, הִתחַכּמוּת, חָכָם, חַכמַאי, חוֹכמה, חַכמוני, חָכמות, חַכמָן, חַכמָנוּת, חָכמָני, מחוּכּם, מַחכּים, מִתחַכֵּם

***

***

***