1. [תנ] פּיר או חלל או שוּחה בקרקע שנוצרו באופן טבעי על־ידי סחף וכד' או באופן מלאכותי, כגון בחפירה: וכי יפתח איש בור (שמות כא, 33); הבור בחפירה והדות בבניין (רש"י ראש השנה כז); הילדים חפרו בור באדמה והסתירו בו את הכדור
2. [תנ] חפירה מטויחת באדמה או חציבה בסלע עגולה, בדרך-כלל, לאגירת מי גשם: ושתו איש מי בורו (ישעיה לו, 16); ירדנו אל בורות המים
3. [עח] (בצבא) מקום בִּיטחוני מסוּוָג הנמצא בעיקר מתחת לקרקע ובו מתגודד הפיקוד (עממי)
אנגלית: pit
מילון אבניאון - מילון עברי עברי
![בּוֹר [תנ]<sup>4</sup>](assets/images.lib/0_83947600_1521587194_1502720538.jpg)
טעות \ הערה