1. [תנ] שמושך אליו אהבה של אַחֵר, שאוהבים אותו, חביב, רצוּי, מקוּבּל על הבּרִיות: שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה (דברים כא 15)
2. [יב] איש שאישה חושקת בו: לאישה שהייתה נתונה אצל אהובה (ספרות ימי הביניים); היא נישאה לאהוב לִבּה; תוגה גדולה אפפה אותה כששמעה על נפילת אהובה בקרב
אנגלית: beloved