1. [תמ] בּליטה, שן: מסרק שיש בו דרבן (תוספתא כלים בבא מציעא ד, ד)
2. [תנ] מסמר בראש מַלמַד הבָּקָר, שבו דופקים וּמזרזים את הבּהֵמה החורשת: למחרשות ולאתים ולִשלֹש קלשון ולהקרדֻמים ולהציב הדרבן (שמואל א' יג 21); כדרבן זה שמכוון את הפרה כדי לחרוש (מדרש רבה קוהלת יב)
3. [עח] הֶתקֵן בעל גלגל משוּנן הקשוּר לרגל הרוכב: הפָּרש האיץ בסוס בדרבנות רגליו
4. [עח] בליטה נבוּבה וּמוארכת בפרח הנוצרת על-ידי התארכוּת עלי הֶעטיף: בדרבן נאגר צופו של הפרח