1. [תנ] עפר, חומר ה
קרקע; החומר החופשי המוצק שעל קליפת כדור הארץ, בניגוד לסלעים ולמים: קרוע כותנתו ואדמה על ראשו (שמואל ב' טו, 32); משׂא צֶמד פּרדים אדמה (מלכים ב' ה, 17)
2. [תנ]
חֶלקה,
שָׂדֶה,
קרקע שמעבדים אותהּ, שׂדֵה זֶרע: וקַיִן היה עֹבֵד אדָמָה (בראשית ד, 2); והאדמה לא תיתן את יבולה (דברים יא, 17)
3. [תנ] ה
עולם, ה
ארץ: ויהיה כי החל האדם לרוב על פני האדמה (בראשית ו, 1)
4. [תנ] חֶבל אֶרץ, מדינה: והיתה אדמת יהודה למצרים (ישעיה יט, 17); והבאתי אתכם אל אדמתכם (יחזקאל לו, 24)
5. [עח]
יבָּשה, חֵלק פני כדור הארץ שאינו מכוסה מים
6. [תנ] נחלה, אחוזה: קנה אותנו ואת אדמתנו בלחם (בראשית מז, 19)
7. [עח] (באלקטרוניקה) נקודה מחוברת במעגל חשמלי למוליך גדול ממדים בעל התנגדות גבוהה, כמו האדמה, שהפוטנציאל שלו אפס (גם:
הַארָקה)
8. [תנ] פּני ה
קרקע: ותִבקע האדמה אשר תחתיהם (במדבר טז, 31)
ראו גם:
קרקע,
טֶלוּס,
גַאיָהאנגלית: ground, soil, land
מילון אבניאון - מילון עברי עברי
טעות \ הערה