השפן הקטן ויונתן רצו לגן: על חריזה בעברית | מילון אבניאון

הַשָּפָן הַקָּטָן שָכַח לִסְגוֹר הַדֶּלֶת

הִצְטַנֵּן הַמִּסְכֵּן וְקִיבֵּל נַזֶלֶת

הכול יודעים חרוז מהו, אף אם מתקשים אולי להגדירו.

הגדרה: מילים בעלות צלילים שווים בסופן. ליתר דיוק, אותן אותיות או אותיות דומות בהגייתן, כשהן מופיעות בשתי מילים או יותר באותו ניקוד כמו הַדֶּלֶת ו-נַזֶלֶת בפזמון שלעיל. לרוב מופיעים החרוזים בשירה (ולא בפרוזה) בסופי השורות ויוצרים צמד שורות או בית או מחרוזת שלמה של חרוזים אחידים.

ראשית החריזה - מתי החלו להופיע החרוזים הראשונים?

חרוזים אינם מופיעים באופן שיטתי בפיוט התנ"כי אלא באקראי, תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵמוֹ יָדִי (שירת הים, שמות טו, 9), והם אינם מופיעים בשירה ההומרית היוונית. אפשר לקבוע בוודאות שהחריזה כקישוט פיוטי הופיעה בראשונה בשירת ימי הביניים.

הסברה הרווחת אומרת שהחרוז נולד בשירה העברית ובמקביל בלשון הערבית, לפני כל לשונות אירופה. שכן סגולותיהן של שתי השפות השמיות מקילות על חריזת סופי השורות בלא קושי. כמו למשל: יְלָדִים, קִיפּוֹדִים, אמִידִים, עבָדִים - זו התקבצות מקרית של ארבע תיבות המזמינה חריזה. הריבוי הוא שגרם כאן לחרוזים היות ש - יֶלֶד, קִיפּוֹד, אָמִיד, עֶבֶד אינם מתחרזים.

בין הסגולות של העברית, הערבית ושאר שפות שמיות, מצויים הסיומים האחידים הן בצורת הנקבה יחידה (ראו 1 להלן); הן בשמות העצם ברבים (ראו 2 להלן); הן בשמות העצם ברבות (ראו 3 להלן) וכן כל הטיות השם (ראו 4 להלן); וכל הטיות הפועל (ראו 5 להלן).

יַלְדָה, עַלְמָה, שִׂמְלָה, חוּלְצָה - כל הסיומות הנקביות יחידה חורזות.
רַבִּים, קוֹנִים, פְּלִיטִים, שִׁירִים - כל סיומי זכר רבים מתחרזים.
רְצָפוֹת, חַלּוֹנוֹת, מְלָכוֹת, רְשָעִיּוֹת - כל צורות הריבוי הנקבי מתחרזות בסיום.
שמות העצם השונים בהטיית אותו הגוף מתחרזים:

שִׁמְכֶם, מְכוֹנִיתְכֶם, מְגוּרֵיכֶם - גוף שלכם

בְּנוֹתֵיכֶן, רַגְלֵיכֶן, צְעִיפְכֶן - גוף שלכן

אָבִיו, אָחִיו, פִּיו - גוף שלו

וכן הטיות שם העצם בשאר הגופים: שלי, שלךָ, שלַךְ, שלו, שלהּ, שלנו, שלכם, שלכן, שלהם, שלהן

אָכַלְתִּי וְשָׂבַעְתִּי וְהוֹתַרְתִּי וּבֵרַכְתִּי - כל הסיומות של הטיית אותו הגוּף חורזות בכל בנייני הפעלים.

הדוגמאות הפשוטות והמִקריות דלעיל מוכיחות עד כמה נועדה העברית לחריזה. ואכן בצד הערבית החלה החריזה לחלחל גם אל השירה הלטינית בהימנוני הכנסייה, ואל השירה האנגלית ואפילו בגרמנית עשתה מהפך. שכן בשפות הטבטוניות יותר פשוט להתקשט באליטרציות שהן ההפך מן החרוזים: הן מקשטות את שירתן בחזרה על האותיות התחיליות בהתאם למבנה הלשון שלהן. בעברית האליטרציה נדירה, כך למשל: "אָמַר אוֹיֵב, אֶרְדֹּף אַשִׂיג אחַלֵּק שָׁלָל" (שירת הים). האות הפותחת - לא המסיימת - היא זו החוזרת על עצמה. ועל־כן לגבי השפות הלא שמיות ובעיקר הגרמנית, אימוץ החריזה הסופית הייתה בבחינת חידוש גדול.

את השירה הקלסית שלנו איפיינו אפוא במאה העשרים שני דברים: האחד, מקצב קבוע (משקל, סדר קבוע של ההטעמות [ = נגינה] וכו) והשני, חרוזים חוזרים בסיומי השורות.

אמצעים פיוטיים אלו משפיעים על הקורא והמאזין לא רק בתכניו ואמירתו של השיר, הם משפיעים בו זמנית גם על הנפש והגוף בדומה למוסיקה. המקצב והחרוז מהפנטים את הנמען, יוצרים בו הַמתנה למִפעמים ולעיצורים שיבואו, והקוראים זוכים בסיפוקם המלא ברגע שהם נוחתים על החרוז המוּכָּר, המזמין ומעורר הציפייה.

בדרך זו התחבבה השירה על שומעיה וקוראיה אם בשירה העממית, אם בהמנונות הכנסייתיים, ואם בשירה בציבור. המשקל והחרוז מקילים גם על זכירת פרקי השיר בעל־פה, מה שקשה לעשות בשינון פרקי פרוזה.

חרוז גברי וחרוז נשי

ניתן לסכם את החרוז הקלסי בשלושה תנאים:

דמיון (או שוויון) הצלילים (עיצורים) בסוף השורה
דמיון התנועה (רק על-פי השמיעה כמו: פתח וקמץ; חולם וקמץ קטן; צירה וסגול)
שוויון בהטעמה [ = נגינה], (כשתי ההברות האחרונות בשורה חייבות להיות או מִלרַעִיוֹת או מִלְעֵילִיוֹת). מקובל לכנות חרוז המסתיים בהטעמה מלרעית

חרוז גברי וחרוז המסתיים בהברה בלתי מוטעמת (מלעילית) חרוז נשי.

מאחר שניתן בנקל לחרוז חרוזים קלוקלים בעברית (מה שמכנים "חרוזים צימרמניים") - בשל תכונות הלשון שציינו לעיל: צורת הנקבה, הריבוי, הטיות השם ובנייני הפועל - מדרג הקורא העברי את החריזה לפי מידת תִחכּוּמה.

חרוז עובר - החרוז הכי פשוט. בעל תנועה אחת משותפת ועיצור אחרון משותף. לדוגמה: היוֹם (וֹ = תנועה; ם = עיצור) מתּוֹם (וֹ = תנועה; ם = עיצור)

חרוז ראוי- מתוחכם מקודמו ותובע מהכותב ידע ומאמץ יתר. תנועה אחת משותפת ושני עיצורים שווים = דומים בסוף. עָכַר מִבְחָר (כַ, חָ = תנועה; ר, ר = שני עיצורים דומים).

חרוז משובח- החרוז הכי מתוחכם ומעיד על כשרונות פיוטיים ומקוריות. שתי תנועות ואחריהן שני עיצורים ואף יותר. נֶגַע פֶּגַע (נֶ, פֶ = שתי תנועות, גַע, גַע = שני עיצורים). חרוז זה הוא, אגב, חרוז נשי.

בפיוטי ימי הביניים, עת פריחת החרוז ומשקל היתדות, נטו גדולי המשוררים לבחור חרוז מנחה שיבריחַ את כל אורך היצירה, מה שהוכיח את כישוריהם ושליטתם באמצעים האמנותיים, ואף העמיק את המסר של השיר.

יהודה הלוי

צִיּוֹן הלֹא תִּשְאלִי לִשְׂלוֹם אסִירַיִךְ, / דּוֹרְשֵי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עדָרַיִךְ?

מִיָּם וּמִזְרָח וּמִצָּפוֹן וְתֵימָן שְלוֹם / רָחוֹק וְקָרוֹב שְׁאִי מִכָּל עבָרַיִךְ,

וּשְלוֹם אסִיר תַּאוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל- / חֶרְמוֹן וְנִכְסָף לְרִדְתָּם עַל הרָרַיִךְ

לִבְכּוֹת ענוּתֵךְ אנִי תַנִּים, וְעֵת אֶחלֹם / שִׁיבַת שְׁבוּתֵךְ - אנִי כִּנּוֹר לְשִׁירַיִךְ.

וכך הלאה לאורך השיר כולו.

דוגמית זו שניטלה מהשיר הציוני המפורסם ביותר בימי הביניים נועדה להעיר את שימת הלב לדרך עבודתו של רבי יהודה הלוי. המשורר מבריח את השיר כולו על 34 בתיו בחרוז אחד בלבד, ולמרות שהחרוז מנצל את הטיית השם בגוף שני - מה שנדמה לכאורה כחריזה קלה להמצאה - הרי שהלוי אינו מסתפק כאן אפילו בחריזה משובחת אלא משובחת שבמשובחות.

כאמור, חרוז משובח מכיל שתי תנועות ושני עיצורים ואילו החרוז של הלוי מכיל שלוש תנועות ושלושה עיצורים: אסִירַיִךְ - עדָרַיִךְ

המקצב והחרוז הם שהעניקו לשיר את מראהו האסתטי בדפוס ואת יופיו האודאלי-שמיעתי, הם העניקו ליצירה עוצמה מעבר למבחר המילים בקישורם הסתמי, וחרת אותו בזיכרון הנמען, הקורא והמאזין. מסיבות אלו ואחרות ולמרות קשייה, הקדימה יצירת השירה את כתיבת הפרוזה בספרות העולם. והמקמה (פרוזה חרוזה) הקדימה למשל את הרומן הרוֹוֶחַ בימינו.

בעת החדשה משנות ה-50 ואילך החלה השירה העברית הצעירה מורדת בתבניות הקלסיות של ענקי השירה העברית כמו: אלתרמן, רטוש, שלונסקי, גולדברג, חלפי, ישורון, יונתן, לנסקי, מלצר, שלום ואחרים. תוך שבירת המסגרות סילקה השירה הצעירה את החרוז מסופי השורות (רביקוביץ, זך, וולך, ויזלטיר, סומק, רייך, בסר, וייכרט, עריידי). החרוז עדיין מופיע לשם שעשוע, לעתים באמצע השורה, ולעתים באופן ספורדי (לפעמים אבידן), אבל זה מכבר איבדה השירה מכוחה הרתמי ופחות ופחות היא פונה ליסודות הבלתי תבוניים שלנו, בעוד שבעבר בהיותה חרוזה ושקולה יכלה השירה לחלחל לאני שלנו בעד הכניסות המוסיקליות הבלתי אמצעיות של הנפש ודרך כל החושים שנטלו אז חלק בחוויית השיר. אחרי עשרות שנים של קשר שתיקה, אפשר כבר כמדומה לחלץ מאיתנו געגוע אל הריתמוס והחריזה, שכן גם השירה הצעירה חלקה הלך לעולמו וחלקה הפך שיבה. אך הפזמונים המושרים בפינו המשיכו להתחבר בחרוזים. על געגוע זה בדיוק קם הספר חרוזים לכל עט לענות.

מתי וכיצד?

כל מפרסם ורעיונאי (קופירייטר) חרוץ, כל מפרסם מקמות (כמו חיים חפר ומאיר שלו), וכל פזמונאי ותיק ומשורר צעיר ושאר כותבי שירים לעת מצוא ימצאו בספר את מבוקשם. בנסיבות של חג ומועד, לימי הולדת ולהבדיל למסכתות זכרון, לארועים משפחתיים, להכנסת אורחים, לפרודיה על המורים, למסיבות בתנועות הנוער ובסיום השמיניות - עשוי השיר המחורז לקצור הצלחה רבה ולמלא בתוכן תרבותי אירוע שהיה יכול להסתכם במושב לצים סתם.

חרוזים לכל עט כשמו, נועד לשרת את כל מי שחש, כי השיר במצבו ההיולי והגולמי מפעם בקרבו, והוא מתקשה לכותבו או להקלידו. מניפת החרוזים שתהיה פרושה לפניו עשויה גם להפרות את דמיונו ולהעשיר את תוכנו, לגוון את דימוייו ולא רק לצבוע את קישוטיו. החרוזים המקובלים בזמננו הם הרבה יותר גמישים, פחות מדויקים ופחות נוקשים, מתעלם מאותיות נחות מסתפקים באותיות דומות ולאו דווקא שוות ונותנים כר נרחב לצרופים מקוריים ססגוניים ולהטוּטניים.