דוגמה או דוגמא? | מילון אבניאון
שאלה של כתיב: דוגמה או דוגמא?
הכתיב התקני הוא דוגמה - בה"א, ולא דוגמא - באל"ף.
מילים ארמיות רבות שהסתיימו ב-ָא חדרו לעברית. הסיומת הארמית -ָא ציינה במקור יידוע, וכך אפשר למצוא במקרא את המילים הארמיות המיודעות ארעא (=הארץ), שְמיא (=השמיים), חֵיוותא (=החיות), מַלכא (=המלך), סָפְרא (=הסופר), עלמא (=העולם) ורבות אחרות - כולן מיודעות. אולם בערך אלף שנים לאחר תקופת הארמית העתיקה מתגלים ניבים שבהם כוחה המיידע של הסופית -ָא בטל, תחילה בענף המזרחי ומאוחר יותר בענף המערבי. בניבים האלה מה שהכרנו כ"תווית יידוע -ָא" מופיע בקביעות בסוף שם העצם, בין שהוא מיודע ובין שאינו מיודע, ורק ההקשר קובע אם יש יידוע אם אַין. כך למשל המילה גַברא יכולה להתפרש הן "איש" והן "האיש".
בתקופת חז"ל, בהשפעת הארמית, רווחים שמות המסתיימים ב-ָא, והסיומת הזאת אינה מציינת יידוע אלא היא חלק בלתי נפרד מהשם, לדוגמה: עסקא, עובדא. הסיומת גם לא מחייבת שהשם יהיה ממין נקבה דווקא. עסקא ועובדא מינן זכר (=עסק, מעשה).
כשהשמות חדרו לעברית, הם נתפסו כשמות ממין נקבה בגלל הדמיון הצלילי בין הסיומת -ָא הארמית לסיומת הנקבה -ָה בעברית. סַדנא וטַבלא, גִרסה וכן סוגיא, דוגמא וקופסא נתפסו כשמות ממין נקבה בדיוק כמקבילותיהן העבריות יַלדה, שִמלה וחולצה. בנטיית היחיד של כלל השמות הללו לא ניכר כלל הבדל בין השמות הארמיים לשמות העבריים – כולם נוטים בתי"ו כנגד האל"ף והה"א: סדנת תכשיטים וטבלת ייאוש כמו יַלְדַת כפר; גִרסת כיסוי כמו שמלת שבת; סוגיית הגיוס, דוגמת ריבועים וקופסת שימורים כמו חולצת בטן.
משום כך קבעה האקדמיה ללשון העברית שלא להבחין בין המילים, ושכולן ייכתבו בה"א בסופן, כדין כל מילה עברית ממין נקבה המסתיימת בתנועת a. לכן יש לכתוב בה"א גם אסמכתה, רישה ומשכנתה.
מה באשר לצורת הרבים של השמות שבמקורם הסתיימו ב-א? לשמות אלו שתי צורות רבים: סיומת –וֹת העברית (דוגמות כמו חולצות) וסיומת –ָאוֹת (דוגמאות).
הכתיב באל"ף נותר על תילו בשמות הנחשבים פרטיים: שמות הטעמים (אתנחתא), שמות פיוטים (קדושתא) וכד', בשמות שאינם ממין נקבה (סמכא) ובשמות קרבת המשפחה אבא, אימא, סבא וסבתא. בארבע המילים הללו נשמרה המשמעות של היידוע, ולכן נאמר "אבא/אימא/סבא/סבתא שלי" ולא "האבא/האימא/הסבא/הסבתא שלי".